עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

כאן אורית, נשמה שלבשה גוף, חוקרת בתוכי את הקשר המרתק והמסתורי בין הרוח לחומר, בין הרגש לגוף. מתגוררת בגליל עם אישי ושלושת ילדי. נמצאת במסע רוחני בתוך קהילה. מתרגלת מדיטציה, ומאז נערותי לומדת ומיישמת הורות מודעת במשך שנים רבות :) מתאמנת בלהחזיק אנרגיה, וכותבת לכם ולי את מה שבחוויה שלי מעניק השראה. תבורכו..

'אמנות אחזקת האנרגיה' נולדה בעיתון הקיבוצי שלנו. כל חודש הגיעה אלי ההשראה לביקור, ונכתבו טקסטים בנושאים של הורות, זוגיות, התפתחות רוחנית ואפילו פיזיקה קוונטית :)
אחרי כשנתיים יצא העיתון לחופשה, ו'אמנות אחזקת האנרגיה' חיפשה לה בית חדש..
שמחה לבשר שמצאה, הפעם ברחבי הרשת. מדי שבוע יעלה כאן פוסט בנושאי הורות, זוגיות והתפתחות רוחנית.
אם הנושאים הללו קרובים לליבכן.ם, מוזמניםות להירשם כדי לעקוב אחרי הבלוג, ואז תקבלו מייל עדכון בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
איך נרשמים?
מצד ימין יש תיבה שכותרתה: "קבלת עדכונים", ניתן להכניס שם את המייל, לבחור בכפתור "להצטרף", וללחוץ על כפתור "הירשם" (תמיד תוכלו לבטל).

אני מאוד נהנית לכתוב,
מקווה שאתן.ם תהנו לקרוא :)
לחיי ההשראה!
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
טיפול אישי
07/12/2018 14:00
אורית כהן
הורות, הורות מודעת, נוכחות הורית

מתכון: תפו"א מהסוג האדום קלופים ופרוסים לפרוסות דקות. רוטב העשוי משמן זית, מלח ותבלינים נבחרים. מערבבים הכל בתבנית פיירקס, ולתנור בחום גבוה. במשך שנים נהגתי להכין מפעם לפעם מתכון זה, ויצא נחמד.

עד שהגיע לאוזני טיפ קטן שעשה את כל ההבדל:

טיפול אישי

במקום לערבב הכל, מניחים שכבה ראשונה בתבנית, מורחים כל פרוסת תפו"א ברוטב באופן אישי :) מניחים שכבה שניה, ושוב מורחים כל פרוסה וכך עד 3-4 שכבות.

הטעם יצא אחר!  טעים הרבה יותר.

גם של כל פרוסת תפו"א בנפרד וגם של כל המאפה.

וממתי אני משתפת מתכונים במדור זה?...

אז זהו שזה רק המשל :)

טבעי לנו לחשוב שכדי לחזק את הקירבה בתוך המשפחה, בין האחים עצמם ובין הילדים להוריהם, יש לבלות כולנו יחד כמשפחה, וזה כמובן נכון. טיולים משפחתיים בטבע, בילויי תרבות אורבניים, פיקניק בגינה, כל משפחה לפי תחומי העניין שלה. זה כיף גדול, והחוויות האלו מעצבות את זכרונות ילדינו. הפעם הזרקור שלי מופנה לדרך מעניינת נוספת לייצר גיבוש במשפחה דרך טיפוח הפרטים, מה שנקרא: טיפול אישי.

לפי חוק שימור האנרגיה, ולפי ניסיוננו בשטח, בכל פעם שרוצים להעלות את ה'סדר', יש להשקיע אנרגיה. הכאוס נוצר לבד... ה'סדר' דורש השקעת אנרגיה, במונחים שלנו האנרגיה היא תשומת לב פנויה. כאשר רוצים בית נקי, צריכים לנקות, להתלכלך הוא יודע לבד.. כאשר רוצים תקשורת נעימה ומקרבת, יש לנקות את עצמינו, ללמוד ולהשקיע בקשר, אחרת התגובות הדפוסיות, וההקלטות האוטומטיות יחגגו.. 

כך גם אם חשוב לנו להגדיל את הקירבה במשפחה, זה דורש העלאת הסדר האנרגטי בתוך המשפחה. רמת הסדר האנרגטי במשפחה מורכבת מרמת הסדר האנרגטי האישי של כל פרט במשפחה. כל עוד שהילדים צעירים, לאנרגיה יש כיוון מאוד ברור. ההורים נותנים תשומת לב. הילדים מקבלים. כשהילדים גדלים, הם לומדים לתת תשומת לב זה לזה, אלה הם כבר פירות השקעתנו, כיון שרמת הסדר הפנימית של כל ילד עולה ככל שתשומת הלב הפנויה שהוא מקבל מהוריו עולה, הרעיון הוא להקצות זמן קבוע וחוזר של בילוי משותף:

הורה - ילד ואפילו, אם מתאפשר, שני הורים - ילד.

כאשר המטרה היא להיות יחד מחוץ לבית (בלי קשר לסשן או זמן אפשור פורקן שהזכרתי בפוסטים קודמים) בילוי שמאפשר שיח, צחוק, משחק, פעילות פיזית, הוויה סביב עניין משותף. גם אם זמננו לא מאפשר לעשות זאת לעתים קרובות, יש לזה משמעות רבה. (לדוגמא: בילוי משותף של אבא עם בתו בבוקר שישי אחת לחודש. רק תחשבו בכמה שמחה הבת תצפה לזה. ילדינו הגיעו לעולם כנשמות שלמות שונות מאיתנו, את הקירבה יש לייצר בעבודה יומיומית באמצעות תקשורת. כל מפגש כזה, מייצר עוד חוטים של חיבור, מעלה את הסדר האנרגטי, מחזק את תחושת היחד ותחושת היות כל פרט חלק מהמשפחה, וכבונוס, מכין את השטח לתקשורת בגיל ההתבגרות המאתגר. ומכיון שתשומת  לב הורית הינה משאב  מוגבל, סביר שתהיה תחרות סמויה (או גלויה :) בין הילדים על משאב זה. הבילויים האישיים נותנים מענה לכך, ומאפשרים לתת לכל ילד את תשומת הלב שהוא זקוק לה בהתאם לגילו ולתחומי העניין שלו, מה שפחות מתאפשר בבילוי משפחתי כולל. הדגש הוא שטיפוח היחסים האישיים בתוך המשפחה לא בא על חשבון הגיבוש המשפחתי, להיפך, הוא תורם לו. 

אז בפעם הבאה שתתלבטו מה להכין לילדים לצהרים או איך לבלות איתם את השבת, זיכרו את האפשרות של טיפול אישי גם לילדים וגם לתפוחי האדמה :)



וטיפול אישי מזווית אחרת:

קייטי ביירון במילים שיוצרות שינוי בתודעה:

(זה תרגום חופשי, ממש כדאי להקשיב לוידאו שלה באנגלית בקישור למטה)

"אם מישהו אומר לי: קייטי, את מכוערת. אני מייד מסתכלת על המיינד שלי. זה המקום הראשון שאני מסתכלת עליו, לא על הגוף שלי. ברגע שמישהו אומר לי: קייטי את מכוערת, שימו לב כיצד, אם זה היה קורה לכם, המיינד מייד היה מתחיל לתקוף את מי שאמר לכם זאת על כך שהוא תקף אתכם. המיינד מתחיל להצדיק, להגן ולתקוף. אז באותו רגע כשזה קורה, תרגישו כיצד זה מרגיש. אז אם מישהו אומר: קייטי את מכוערת, ומיד המיינד שלי חושב: "איך הוא מעז לאמר לי את זה? איך הוא יכול להיות כל כך אכזרי? איך הוא מעז?" זהו מיינד מכוער. אתם מרגישים את זה? ברגע בו אני רואה אותך כמכוער, אני מכוערת. אז כשמישהו אמר לי שאני מכוערת, אצלי עדיין לא קרה כלום, אלא ברגע שבו המיינד שלי תקף אותו, זהו הרגע שבו הכיעור נכנס לעולמי. אף אחד לא יכול לפגוע בי, זה התפקיד שלי. ברגע שבו אני רואה אותך כנוראי ולא אדיב, באותו רגע, חיי הופכים ללא אדיבים. זה לעולם לא יכול להיות מה שאתה אומר שפוגע בי, אלא מה שאני חושבת עליך – זה מה שפוגע בי."


https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1336441533150702&id=612327912228738


0 תגובות
יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם
30/11/2018 15:00
אורית כהן
יעוץ הדדי, פרספקטיבה
מתי 'לדבר על זה' מביא הקלה, מאפשר ראיה חדשה? ומתי פחות?..
סבתי, עליה השלום, אהבה לספר לי את הסיפור הבא:
(לצורך הסיפור נאמר שלאנשים לא היו בקבוקי מים איתם)
לפני שנים רבות, נסע צעיר ברכבת לילה ישנה. הקרון היה מלא באנשים שנמו את שנתם. אחרי כברת דרך החל הצעיר למלמל לעצמו משפט, וחזר עליו שוב ושוב עד שקולו נהיה יותר ויותר ברור. המשפט היה: "אוי, כמה אני צמא". שוב ושוב חזר הצעיר על המשפט בקול מונוטוני: "אוי, כמה אני צמא, אוי, כמה אני צמא, אוי, כמה אני צמא....." בשלב מסוים הופרעה שנתם של כמה משכניו לקרון ממילמוליו הנשנים והם החליטו לבקש מנהג הקטר שיעצור ליד מקור מים. אחרי הפצרות רבות נעתר הנהג לבקשתם, ועצר ליד באר. נוסעים אחדים ירדו, הביאו מים לצעיר ששתה לרוויה והודה להם. חזרו כולם לרכבת, הרכבת שבה לנסוע במסלולה, ושקט מבורך ומנומנם השתרר בקרון. לאחר כמה דקות, החל מילמולו של הצעיר להישמע שוב, קול המלמול גבר וגבר עד שנשמע ברור: "אוי, כמה שהייתי צמא, אוי, כמה שהייתי צמא, אוי, כמה שהייתי צמא........"

סיפורי עם כאלה מציירים לא פעם חלונות לנפש האדם, הם לוקחים סיטואציה שכיחה, שמים עליה זכוכית מגדלת, מקצינים אותה וכך מאפשרים לשים פוקוס על הרגשות החבויים בתוכה. 
אז מה חבוי לנו בסיפור הזה? 
מצד אחד: כאשר אנחנו בתוך המצוקה עצמה, מוצפים לגמרי, בין אם זה כאב פיזי או נפשי ובין אם זו סיטואציה קשה, המיקוד הוא על להפסיק את הכאב, ולהסיר את הגורם לכאב. עלינו להתמודד בכלים מתאימים עם הסיטואציה או לצאת ממנה אם אפשרי ונכון. יתכן שיהיה ביטוי של פורקן קל תוך כדי, בדומה לסיר לחץ סגור כשהוא מתחיל לשרוק.. יוצא קצת אויר רק כדי שלא יתפוצץ, אבל רוב הלחץ עדיין אגור בפנים. זה לא זמן לפרוק, זה זמן לפעול. במצב זה הביטוי המילולי/רגשי לא יביא לראיה חדשה. לעיתים להיפך, קיטורים, התלוננות, ביקורת והתמסכנות על המצב יכולים לקבע את הרגשות בתוכנו, לגרום לנו להזדהות לגמרי עם התחושות, ולבוסס בתוך בוץ ה'חומרים'. 
מצד שני: כאשר אנחנו לגמרי מחוץ למצוקה, חוגגים איזה אירוע, מרוצים מאוד ממשהו, חשים אהובים ואוהבים, אז בוודאי שאין צורך או רצון לפרוק. עכשיו נהנים.
לכן: הסוד של פורקן מיטיב, כזה שאחריו עפים :) הוא להיות על הגדר, רגל פה ורגל שם. אריק אינשטיין ידע..
רגל אחת בתוך המצוקה: גירוי כלשהוא בהווה מעלה בגוף זכרון ישן כואב ('החומר').
ורגל אחת במציאות המיטיבה: אנחנו כאן ועכשיו. זוכרים שעכשיו זה בטוח לנו לגמרי. במציאות של עכשיו אף אחד לא מכאיב, אנחנו לא בתוך סיטואציה קשה. אנחנו בטוב. מה שקרה, קרה בעבר! 
או אז: בעזרת אנשים טובים עם תשומת לב פנויה (די לנו באדם אחד :), ניקח לעצמינו זמן לנקות את ה'חומרים'. כאשר גופינו או נפשנו חווים מצוקה, זה משאיר חותם. לנקות 'חומרים' זה אומר למשל: לספר עליהם בפרטים, לבכות אותם, לכעוס אותם, ולפרום אט אט את הפלונטרים במערכת העצבים, וכך כמעט בלי להרגיש, נושרת לה עוד מסיכה שהסתירה אותנו מעצמינו.
ונחזור לרגע לסיפורינו: בסיפור הזה לצעיר יש מצוקה פיזית, הוא צמא. הוא 'מנדנד' עם הקושי שלו שוב ושוב בתקווה לקבל עזרה. הוא לא מבקש עזרה באופן מפורש אלא סוג של 'מציק' לסביבתו. בשלב מסוים הסביבה מפעילה את האינטיליגנציה שלה ועושה מאמץ לענות על הצורך שלו, ואכן עונה. 
ואז מה קורה? בהתחלה יש לצעיר הקלה כי הצורך מולא. אבל אז מגיע צורך חדש: הצורך לפרוק את המצוקה שהיתה. עכשיו, מתקיימים שנים וחצי :) תנאים שמאפשרים פורקן.
תנאי ראשון הוא המציאות המיטיבה: הצעיר כבר רווי, אינו צמא, מוקף אנשים שעזרו לו. 
תנאי שני הוא זכרון ה'חומרים': בגופו עדיין טבועה חווית המצוקה הפיזית שהיתה לפני זמן קצר, וסביר שהדהדה עם מצוקות קודמות דומות. 
ולמה שנים וחצי?... כי רק מבחינתו יש לאנשים סביבו תשומת לב פנויה בשבילו... קוראים לזה 'סשן לא מודע', כי חבריו לקרון לא בחרו ולא בהכרח מעוניינים לתת לו זמן כרגע... לכן התנאי הזה לא ממש מתקיים.. 
כאשר כן מתקיימים שלושת התנאים, יכול להתרחש פורקן אמיתי שבעקבותיו יש הערכה מחדש של המציאות.
מה זה אומר? מה יש כאן לראות מחדש? 
כשאני בתוך ה'חומרים', זווית הראיה שלי צרה למדי, מבחר הכלים שלי להתמודד מול הסיטואציה דל, האנרגיה נמוכה, בעל הבית (ראו ערך טרילותרפיה) מנוטרל, והרגשות הנמוכים מנהלים את ההצגה. אני תפוסה. כמו צוואר תפוס שיכולת התנועה שלו מוגבלת... כשמתאפשר פורקן אמיתי (מתקיימים שלושת התנאים) ה'חבלים' מתמוססים ואחיזתם מתרופפת, תודעתינו שלא כבולה פתאום יכולה לטפס באופן אוטומטי וטבעי לפרספקטיבה גבוהה יותר, נקודת המבט מתרחבת, ופתאום רואים מפה את מה שלא רואים משם...
 
כדי לדעת האם 'לדבר על זה' יעזור לי לעלות גבוה יותר, אני מדמיינת שאני מדברת על זה עם אדם קרוב, אפילו רק מתחילה לספר לו/לה בדמיוני... ואז בודקת: האם אני מרגישה הקלה? אפילו קטנה? או ההיפך, תחושת הכובד גדלה ואני שוקעת? אם האפשרות השניה היא התשובה, אז אני מבינה שפרספקטיבה לא תצא לי מזה היום...
לכן יש לי טכניקה נוספת:
טכניקת מרכז הטורנדו.. (לא המזגן... למרות שזה גם רעיון בימים אלו שבהם נכתב המאמר :)
אני מתכנסת (תודעתית) פנימה, יותר ויותר עד שאני הופכת הכי קרובה לנקודה..
מאפשרת ליאוש, לעצב ולכאב להסתחרר סביבי.
אני נקודה! לא זזה. עד שהטורנדו נרגע. והוא נרגע. זה טבעו. אחרי שהוא נרגע, חוזרים, אוספים כוחות, מגייסים תשומת לב פנויה מאדם מתאים וקובעים עת לאיתור וניקוי חומרים, ולקבלת פרספקטיבה.
אז אולי ניפגש על הגדר :)



0 תגובות
סגירת מעגלים או לצייר מנדלות בתקשורת
23/11/2018 15:22
אורית כהן
הורות, תקשורת, דיאלוג בריא
במערכון המוכר של שייקה אופיר ('מורה לאנגלית') הוא אומר:
מה זה דיאלוג?
אני אסביר... זה בדיוק כמו מונולוג, רק שבמונולוג יש:
One person talking to himself
ובדיאלוג:
Two person talking to themselves... 
והקהל מתפקע מצחוק, כמובן...

ת ק ש ו ר ת - - -

כל כך הרבה נכתב ונאמר על הנושא המורכב הזה ועדיין לפעמים זה קורה שמה שאנו אומרים לא מובן לזולת כפי שאנו התכוונו. אנחנו חושבים א', אומרים ב', ודברינו מובנים כ-ג'... הזכרתי כבר בעבר שבהרבה טכניקות של תרגול דיאלוג בריא, האחד מדבר (שולח את התקשורת) והשני מקשיב (מקבל את התקשורת) ואז, המקשיב חוזר על הדברים שנאמרו לו, ושואל האם הוא הבין נכון. זה נראה טרחני ומייגע אבל כמו כל טכניקה, זה שומר עלינו מפני עצמינו...
הפעם אתמקד בטכניקה של סגירת מעגלים. מעגלים של תקשורת. 
אם היינו מציירים תקשורת כ-צורה, קרוב לוודאי שהיינו מציירים מעגל סגור :) גם בפנג שוואי מציעים לשבת סביב שולחן עגול כדי לעודד תקשורת וקירבה. אם הרצאה היא כמו אנרגיה של קו ישר עם חץ הפונה מהמרצה לקהל, הרי דיאלוג בריא ומפרה יתבטא באנרגיה של הרבה מעגלים שנפתחים ונסגרים. הצורך להישמע ולהיות מובן הוא צורך כה בסיסי והישרדותי, מילה או משפט קצר שמשדר שאנחנו רואים ושומעים את מי שפתח מעגל תקשורת (השולח) יתנו מענה מרפא לצורך הזה, גם לשולח וגם למקבל. עבור מאמר זה אמציא מילה שתסמל את הביטוי של סגירת המעגל: אשרא (ראשי תיבות של "אני שומע רואה אותך" :) 
אם עולה בדעתכם מילה קיימת שיכולה לבטא אנרגיה זו אשמח לשמוע.. 
הדרך הכי פשוטה לייצר מעגל תקשורת סגור היא לידע את האדם ששמענו אותו, כלומר לתת לו אשרא. לדוגמא: אם ילדינו אומר: "סיימתי את שיעורי הבית באנגלית" ואנו אומרים: "יופי", זהו אשרא. אם במקום "יופי" אנו אומרים: "ומה עם השיעורים בחשבון?" בעצם אנו משאירים את מעגל התקשורת הקטן שילדינו פתח, ללא סגירה.. אפשר כמובן לשאול על השיעורים בחשבון, אבל לפני שאנו מתחילים מעגל תקשורת חדש, כדאי לקבל את דברי ילדינו ולסיים את מעגל התקשורת שנפתח. אשרא יכול להתבטא ב- תודה, תודה ששמת לב, תודה ששיתפת, בסדר, שמעתי ואחשוב, קיבלתי, בצעתי או כל משפט שמשדר שאנחנו רואים ושומעים את מי שפתח מעגל תקשורת כרגע. (ובלבד שזה נאמר באותנטיות ומהלב ולא כאוטומט).
זה הרבה יותר עמוק ממה שנדמה בקריאה ראשונית, אשרא נוגע באופן ישיר בנקודה הפנימית של הקיום שלנו. כשאנחנו אומרים משהו, אנחנו מביאים קמצוץ מאנרגיית החיים שלנו לפתחו של האחר, כמו למסור כדור... כאשר השני תופס את הכדור ואז מוסר לנו, האנרגיה נעה ומזינה את שנינו, אפשר כך להתמסר זמן רב. אם אנו מוסרים כדור ואף אחד לא תופס אותו... סביר שאחרי כמה כדורים אבודים, נתכנס פנימה, כי נאבד אנרגיה. 
עם ילדים זה משמעותי שבעתיים, כיון שהם לומדים תקשורת לרוב מדוגמא אישית, הם יחקו את דפוסי התקשורת שלנו איתם או את דפוסי התקשורת שלנו עם הורינו... אם אנו חשים שילדינו לא 'שומעים' אותנו, שווה להתבונן בדפוסי התקשורת שלנו: האם אנחנו מאשראים אותם מספיק? לעיתים ילדים שהתקשורת שלהם לא מקבלת מספיק אשרא, ימשיכו לנסות להישמע בכל מיני דרכים שפחות נעימות לנו.. 
לאשרא יש כח רב, למרות שהוא קצר, הוא משדר תשומת לב של קבלה. אפילו אם ילדינו מביע בפנינו רגש קשה כמו: "אני שונא אותך" נאשרא אותו (המילה 'טוב' יכולה להספיק). יש סיכוי גדול שהתחושה הזו תתפוגג אצלו מיידית. כי הוא הוציא אותה מתוכו, מסר את הכדור, והכדור נתפס. המעגל הושלם, אפשר להמשיך הלאה. לאשרא יש אנרגיה של עצירה, אבל עצירה טובה. היבט נוסף של סגירת מעגלים הוא מהבחינה המעשית. לדוגמא, כאשר אנו רוצים לחנך לעשות משימה כלשהיא עד הסוף (שלבי משימה הם כמו מעגל), אם נסביר לילדינו שיש לעשות דברים עד הסוף, אבל לא נקפיד לסגור את מעגלי התקשורת איתו, הרי שאנו מעבירים מסר כפול... 
בהיבט הרוחני מעגל סגור שומר על האנרגיה, מעגל פתוח מאפשר בריחת אנרגיה.. לכן למשל מערכות יחסים שלא סגרו מעגל בתוכינו יתכן שישאבו מאיתנו כוחות. לסגור מעגלים זה אומר לתקשר יותר ולא לתקשר פחות, אשרא דורש מאיתנו להיות קשובים ובנוכחות, וכיון שכל מה שאנחנו עושים בחוץ, אנחנו גם עושים בפנים, הרי שבכל פעם שאנו נותנים אשרא, אנחנו סוגרים גם מעגל קטן בתוכינו. אשרא יכול להיות 'חלש' מדי, כמו למשל כאשר ילדינו מספר משהו ואנו לא באמת פנויים, ואז נהנהן לו בפיזור דעת... או יכול להיות 'חזק' מדי כמו התלהבות מוגזמת או תגובה לא פרופורציונית כאשר אנחנו משתדלים מדי... לאשרא מדוייק יש אפקט של ריפוי ברמה מאוד עמוקה. שווה לתרגל כדי למצוא את המינון המתאים, זה כמו לאתר תחנה ברדיו אנלוגי :)
 
אז איך זה יכול להתבטא בחיי היום יום?
אפשר להתחיל בהתבוננות בעצמינו. 
* האם אנחנו באופן טבעי נותנים אשרא לילדינו או לבני זוגנו? 
* האם לפני שאנו מתחילים מעגל תקשורת חדש אנחנו מסיימים את מעגל התקשורת שיקירנו פתחו? 
* האם יש מעגלים לא סגורים במערכות היחסים בחיינו שדרכם זולגת לנו אנרגיה?
ננסה לתרגל מתן אשרא ונראה האם טכניקת סגירת המעגלים תורמת לתקשורת בחיינו. דמיינו עולם שבו כולם נראים, כולם נשמעים וכולם מובנים. או אז המוני מעגלים נפתחים ונסגרים ומתחברים לספירלה ענקית עם מקור אנרגיה בלתי נדלה שמתחדש מעצמו :)
וסיפור קטן אישי: גיליתי שסגירת מעגלים זהו ערך מאוד חשוב לי, בכל פעם שאני לא עושה זאת, זה מציק לי. העניין הוא שזה כל כך חשוב לי עד שזה הפך להיות דפוס (על דפוסים נדבר במאמר אחר). לדוגמא: אם אני מקבלת פנייה בווצאפ, יש לי צורך חזק לענות מייד. אחרת יצא מצב שראיתי את ההודעה ולא הגבתי... מי ששלח רואה 2 וי כחולים והכדור שהוא מסר נשאר תלוי באויר... לא נעים לי, ולא מתאים לערכיי. מצד שני, לא תמיד יש לי תשומת לב פנויה להגיב. זה מכניס אותי לקונפליקט פנימי. בעקבות כתיבת הפוסט, מצאתי פתרון. לענות למשל: "קיבלתי ואחשוב". זו תשובה שנותנת אשרא ולא דורשת הרבה תשומת לב מיידית מצידי. עכשיו רק צריכה לשים לעצמי תזכורת כדי לענות תשובה מלאה כשאתפנה...

גילוי נאות: זה שאני כותבת על סגירת מעגלים, לא אומר שתמיד אני מצליחה ליישם זאת... זה כן אומר שזה חשוב לי, ושאני לומדת את זה כל הזמן :) מזמינה אתכם לגלות את היופי הזה איתי, ולצייר מנדלות בתקשורת.
ובינתיים, מוזמנים לצבוע בצבעי הקשת איזה מנדלה או שתיים או לעשות מנדלה של כפות ידיים :)



0 תגובות
זוגיות עם מודעות
16/11/2018 15:50
אורית כהן
זוגיות מודעת, דיאלוג התכוונותי, אימגו
היה זה ד"ר הארוויל הנדריקס בספרו: 'לבסוף מוצאים אהבה', שטבע את המונח: 'הנישואים המודעים'. על בסיס משנתו התפתחה שיטת האימגו שמובילה בעדינות ובאומץ את היחסים בין בני הזוג לקשר של ידידות נפש עמוקה.
אבל לפני שנגיע לשם, אשתף מדברי רבי נחמן מברסלב. בספר ליקוטים שלו: 'תיקון הלב' הוא מדבר על המחלוקות.
"כל העולם מלא מחלוקות, הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר, וכן בכל בית ובית בין השכנים, ובין כל אחד עם בני ביתו... ודע, שהכל אחד. שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו היא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות... ואפילו אם אחד אינו רוצה לריב, ורוצה להישב בהשקט ושלווה, עם כל זה הוא מוכרח להיות גם כן בתוך המחלוקת... וכמו כן ממש נמצא בפרטיות, במלחמות הבית. כי האדם עצמו הוא עולם קטן, ונכלל בו עולם ומלואו... ועל כן, לפעמים, כשאחד יושב לבדו ביער, יכול שיהיה נעשה משוגע. זה מחמת שהוא לבדו, ונכללות בו לבדו כל האומות, והן מתגרות זו בזו... אבל כשהוא בישוב, בין אנשים, יש מקום למלחמה להתפשט בכל אחד מבני הבית או בין השכנים".
שווה להרהר על זה רגע...
הוא בעצם אומר ש:
למזלנו יש לנו אנשים סביבנו להשליך עליהם את הקונפליקטים הפנימיים שלנו! אחרת היינו יוצאים מדעתנו...
גם האופונופונו מדבר על כך שהמציאות היא החצנה של מה שמתרחש בתוכינו. אז: כאשר יש קונפליקט בין בני זוג, מבחוץ זה נראה שכל אחד מחזיק בנקודת מבט שונה מהשני. זה יכול להיראות שלכל אחד מהם יש מערכת ערכים וסדרי עדיפויות מאוד שונים. ו...אין סיכוי להיפגש.
ומכיון שלא פותרים בעיה באותה רמה שהיא נוצרה, יש להגביה עוף... אם נרומם טיפה את הפרספקטיבה שלנו, נעמיק להתבונן לתוכינו פנימה, ונסכים להיות כנים עם עצמינו, נגלה שלרוב יש לכל אחד מאיתנו כמה נקודות מבט על הסיטואציה הזו, ומתוך ההכרח לקחת צד (כי המיינד יודע רק לבחור ולא סובל עמימות) בחרנו להחזיק באחת מנקודות המבט, ואנו מדחיקים חזק את השאר כדי שהמיינד יהיה מרוצה... בן-הזוג בחר גם הוא נקודת מבט אחרת, כמובן, והרי לנו הקרנת הקונפליקט הפנימי החוצה!
ולפי רבי נחמן הרי זה עדיף, אחרת היינו משתגעים...
אז מה עושים? איך נעבד את הקונפליקט מבלי לאבד את השיעור?
אפשר לעבוד מבחוץ פנימה, אפשר לעבוד מבפנים החוצה, והכי טוב, גם וגם :)

מבחוץ פנימה:
אחת הטכניקות שמציעה שיטת האימגו נקראת: דיאלוג התכוונותי (או המיכל והשולח).
בדיאלוג זה מתרגלים תקשורת במסרים פשוטים ומוודאים שהמסרים הובנו לגמרי.
לפי הנדריקס, יש לנו סיפוק רב מעצם העובדה ששומעים אותנו, מעצם הידיעה שהמסר שלנו התקבל בדיוק כפי ששיגרנו אותו. הטכניקה היא מאוד פשוטה אבל לא פעם דרוש תרגול רב כיון שבמיוחד בשיחה על נושאים רגישים קרוב לוודאי שנגיב בהתגוננות אוטומטית... הטכניקה, אחרי שהפנמנו אותה, שומרת עלינו במהלך השיחה (מלהיכנס לדרמה) ומאפשרת תחושת קירבה והקלה למרות הקונפליקט. הנדריקס אומר שלתרגיל זה תוצאות מרחיקות לכת, כיון שהוא מתחיל לתקן את הבקיעים הרבים של ילדותינו, שבה לעתים חווינו שהורינו או מבוגרים סביבנו (מתוך מצוקה שלהם) הכחישו את רגשותינו. כאשר היום בן-הזוג משקף לנו בדיוק מה שאנו מרגישים או חושבים, כל הוויתינו מקבלת תוקף! זה מאפשר לנו לחבר חזרה חלקים מוכחשים בתוך עצמינו מבלי לחשוש שלא יאהבו או יקבלו אותנו.
מבפנים החוצה: 
פורקן מתחים: קונפליקטים מתלבשים על מתחים במערכת העצבים, אז כל טכניקה שתאפשר לנו לפרוק מתחים, תמוסס את הבסיס של הקונפליקטים. (מדיטציה, סשנים טובים של יעוץ הדדי, טיול בטבע, מנוחה עמוקה וכו'). 
התבוננות: התבוננות על הקונפליקט, אמנם לפי דברי מהרישי לא כדאי להתעסק עם החושך אלא עדיף להדליק את האור... אבל אני מוצאת שלפעמים לוקח זמן למצוא את המתג... ובינתים עוזר לי לבקש פרספקטיבות גבוהות על הקונפליקט: במה הוא משרת אותי? מה יעזור לי לשחרר אותו?איזה דפוסי ילדות אני משחזרת? והאם זה עדיין נחוץ לי?

וניתן ל-מִשְׁלֵי לסכם באמרתו היפה: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"

שנזכה שיחסינו עם עצמינו, עם בני זוגינו ועם קהילתינו יהוו טכניקה נוספת להתפתחות רוחנית והתגשמות אישית. אמן.



0 תגובות
יחסים בין אחים
09/11/2018 14:40
אורית כהן
יחסי אחים, הורות מודעת, יעוץ הדדי
מאז ומתמיד, התעניינתי בחינוך ילדים, ספרי הדרכה למיניהם נחו על המדף בחדרי ו- 'ילדים-האתגר' היה ספר שקראתי בו שוב ושוב עוד כנערה. להורות שלי הגעתי מצוידת במיומנויות של 'יעוץ הדדי', בתומכת צמודה בנושאי הורות (אסתי חמותי, שנסיונה בהנחיית הורים והפרספקטיבה שלה עזרו בלא מעט רגעים של חוסר אונים), ועם כלים רגשיים שמאוד עזרו לי בטיפוח התקשורת עם ילדי. שאיפתי היתה להצליח לשמור על תגובות רציונליות יחסית, על שקט פנימי, על פניות רגשית, על יכולת תמיכה ותקשורת קרובה. וצעדתי אכן בדרך לשם, עד ש...
הם התחילו לריב.
באוטו...
ואז התגלה מה מוריד את אמא, אבל לגמרי, מהפסים :) 
יש משהו ביחסים בין אחים שמעלה חומרים קשים ביותר אצל ההורה. כל הורה, אני מניחה, שואף למשפחה מלוכדת, ליחסים קרובים ואוהבים בין ילדיו. לא תמיד זה פשוט, אחים בסופו של דבר יכולים להיות מאוד שונים באופיים זה מזה, לעתים הפרש הגילאים גדול מאוד, ועוד לא דיברנו על קינאה ועל חלוקת משאבי ההורים ביניהם. ילדים מתקוטטים, זה חלק מרקמת היחסים שהם רוקמים, הם כועסים, מקנאים, מתווכחים על טריטוריה, שייכות של חפצים, מתגוששים פיזית, לעתים בלא מעט אגרסיביות, ולא פעם הם יעשו זאת דווקא מול עינינו... 
ישנם לא מעט ספרים שמייעצים לא להתערב כל עוד זה אפשרי כדי לאפשר להם למצות את התקשורת ואולי להגיע לפתרון. ישנם כל מיני טכניקות של איך ומתי להתערב ואיך ללמד אותם להתגשר בינהם. כל הורה בסופו של דבר מאמץ את הגישה שמתאימה לערכיו וליכולת ההכלה שלו.
אני מבקשת להתמקד הפעם בביטוי רגשות.
מה עושים כאשר אח אחד מביע רגש קשה כלפי אחיו? רגש ממש ממש קשה, משולב במילים פוגעות ומעליבות. האם להתערב? ואם נתערב, יכול המואר הצעיר לאמר לנו שעודדנו אותו לא להחניק את רגשותיו והנה, הוא אומר בדיוק מה שהוא מרגיש! אז, איפה הבעיה? 
לכאורה יש כאן קונפליקט בין שני ערכים. ערך אחד זה לבטא את הרגשות, לא לדכא אותם, לא להחניק אותם, לתת להם ביטוי מילולי, כי לכל רגש יש מקום. וכל רגש מותר. מה שאסור זה התנהגויות מסוימות, אבל להרגיש מותר, וחשוב לבטא כדי שהרגש יוכל להתאוורר ונוכל להתבונן על זה ולהעריך מחדש את הסיטואציה. ערך שני זה לא לפגוע בזולת. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. מילים קשות שמוטחות יכולות להשאיר חותם לא פשוט, במיוחד כשהם באות מאדם קרוב ובגיל צעיר, במיוחד מאח גדול ונערץ...
אז מה עושים?
מה עושים עם רגש קשה שהביטוי שלו פוגע?
מה הוא בעצם תפקידו של הרגש?

רגש הוא תחושה מאוד מרוכזת במערכת העצבים שתפקידה להניע אותנו.
כעס מסמן שחצו את הגבולות שלנו.
פחד מתריע על איום ל well-being שלנו.
קנאה יכולה להצביע על מקום בתוכינו שחסר ומבקש להתמלא.
עצב מזמין להתכנסות.
אהבה מזינה אותנו, ומעודדת אותנו לתת.
 
העניין הוא שהרגש נשאר בגוף לעתים הרבה אחרי שמטרתו הושגה, ואז אם הוא לא משרת אותנו יותר, יש לפרוק אותו. היכן פורקים פסולת מבלי לייצר זיהום סביבתי?
עדיף במקום המיועד לכך..
לפני שאנחנו מבטאים/פורקים רגשות, בואו נבדוק האם הביטוי הרגשי הזה יכול לפגוע במישהו, לייצר זיהום סביבתי רגשי, ולחזור אלינו כבומרנג. אם כן, נחפש מקום בטוח לביטוי הרגשי.
עבורנו: זה יכול להיות הקשבה ונוכחות של חבר קרוב שלא נבהל מהשד שיוצא מאיתנו  :)
עבור ילדינו המקום הזה יכול להיות: אנחנו. אמא. אבא. סשן.

נלמד את ילדינו את ההבדל בין לפנות פסולת ללא מודעות לבין הבחירה לאיפה! לפנות אותה. 
נציע להם סשן של פינוי שבועי, אפילו רבע שעה בשבוע שבו מותר להם להגיד לנו את כל הרגשות הקשים, גם אם הם כלפינו. בפינוי הזה נמצאים רק הורה וילד. נישאר איתו בהקשבה ללא שיפוטיות עד שנראה התמרה או התחלה של התמרה של הרגשות הקשים לפרספקטיבה יותר גבוהה.
 
ואז: אחרי !!! ואני מדגישה רק אחרי שהילד מתלונן מספיק כמה אחיו מעצבן, אפשר לשאול אותו (ממקום אוהב ומתעניין באמת) האם יש לו איזה רווח קטן מזה שאחיו מעצבן אותו, רק ממש ממש קטן.. אם הוא פרק מספיק, יש סיכוי שתתפתח פה שיחה מרתקת!
הדגש הוא שלהרגיש מותר!
לפעול לפי הרגש ולהעליב אחרים, פחות! 
תפקידנו הוא לייצר מקום עבור פינוי רגשי לילדינו. ולא צריך לזה חדר נוסף בבית. מעשים קשים מתבצעים כאשר אין לרגשות הקשים תיעול. כאשר אין להם אפשרות להתפנות בצורה בטוחה מבלי להזיק. יש כאן הזדמנות פז להביא לכל המשפחה (בזכות הילד ש'מקשה' עלינו) את הערך הכל כך חשוב וקיומי הזה של התמודדות עם רגשות קשים. 
ואז, כאשר כבר נוצרה דינמיקה שבועית, נניח שזה קורה לדוגמא ביום חמישי, ונניח שקוראים לזה 'זמן רותם', אז אם רותם מתבטאת באופן לא ראוי כלפי אחיה (כל הורה יחליט מה הוא הגבול בעיניו), אנו נעצור אותה באסרטיביות ונאמר לה שזה שייך ליום חמישי. (כמו שהיינו עושים לו היא היתה פתאום משליכה פסולת ברחוב). אני מניחה שאחרי כמה פעמים כאלו, זה יופנם והיא כבר לבד תעצור את עצמה ותגיד: 'כן, כן אני יודעת, יום חמישי..' 
זו רמה גבוהה של יכולת הכלת רגשות, כיון שאם בהתחלה יש לילדה תגובתיות חסרת מודעות, אז עכשיו יש לה כבר יכולת החלטה והמתנה לפורקן מתוזמן.
החשיבה כאן היא לייצר לאורך זמן הרגלים של ביטוי רגשי איכותי במשפחה.
ולא להבהל מפורקן, כי הוא מה שמונע התפרקות! (זה משפט חשוב, קיראו זאת שוב)

והכי חשוב, ליהנות עם הילדים, כי מהר מאוד הם גדלים ומתפזרים, ואז זה נהיה ממש נדיר למצוא עצמינו כולנו יחד באותה מכונית :)


0 תגובות
אפקט הצופה
03/11/2018 10:00
אורית כהן
מה הקשר בין אפקט הצופה לבין הורות? ואיך נעזור לילדינו להגשים את עצמם?

אחרי שסיימתי חודש היכרות והתנדבות בקיבוצינו (כן, פעם היינו כזה קיבוץ שבאים לעבוד בו תמורת אוכל ומגורים:) חזרתי לשכונת נעורי לעשות תואר בפיזיקה. מבין כל המשוואות הקלאסיות של מכניקה, אופטיקה, אלקטרומגנטיות... נצנצה לי מכניקת הקוונטים כמסתורין מסקרן, ובאמתחתה אכן המתינו סיפורים מרתקים.
היום אתעכב על אחד מהם: אפקט הצופה.
הפיזיקאים (ואם איבדתי עכשיו חלק מהקוראים אז תיכף אשוב..) בעצם בונים תיאוריות כדי להבין תופעות טבע (כמו למה נופל התפוח למטה ולא למעלה?) ובודקים את נכונותן של התיאוריות על ידי ניסויים ותצפיות. בפיזיקה הקלאסית יש את 'הניסוי' שהוא מערכת סגורה, ויש את המדען, הצופה, העד לתהליך. הניסוי נחשב 'אוביקטיבי' כיון שאינו תלוי בקיומו של הצופה ולא במצב רוחו..
אם נעזוב כדור מגובה מטר, הוא יפגע בקרקע במהירות מסוימת ללא קשר לצופה. גם אם אסובב את הראש ולא אביט בו בנופלו, הוא עדיין יפול. התגלית המשמעותית היתה שהחוקים והמשוואות שעובדים כל כך יפה בעולם הקלאסי של ה'גדולים', לא עובדים בעולם הקוונטי של ה'קטנים' (קוונט זה מנה, כמות קבועה). הניסויים הראו שבפיזיקה הקוונטית:
הצופה - משפיע על התוצאה!
בעצם המערכת הסגורה החדשה מכילה את הניסוי+הצופה (אינשטיין התעקש לקרוא ל-'צופה' אמצעי המדידה, כדי לא לבלבל עם תודעה)
ומהי השפעת הצופה? 
הצופה גורם לקריסת פונקצית הגל! (שאפו לקוראים האמיצים שנותרו..)
ניקח לדוגמא חלקיק קוונטי כמו אלקטרון, מכניקת הקוונטים מתארת אותו כפונקציית גל, כלומר כאוסף של הסתברויות המתארות תכונה שלו, למשל את מיקומו בחלל. המושג: 'דואליות גל-חלקיק' אומר בתמצית שהאלקטרון יכול להתממש בניסוי כחלקיק (כדור פצפוני..) או כגל (כמו גלי אור או מים, מאופיין על ידי התאבכויות)
ולפי מה הוא יחליט מה הוא רוצה להיות היום?
ניחשתם נכון, לפי הצופה!
אם נשים לו אמצעי מדידה שמצפה לחלקיק, זה מה שנמדוד!
ואם  אמצעי המדידה מצפה לגל אז נראה התאבכות שמאפיינת גלים. (ניסוי החרכים המפורסם)
היתכן?
ומה הוא היה עד הרגע שמדדנו אותו?
רק הסתברויות! אפשרויות!

ולמה אני מספרת לכם כל זאת? כדי להלל את כוחו של הצופה.
זו כוחה של העדות, זו כוחה של תשומת לב פנויה, זו כוחה של נוכחות.
היא מאפשרת להגשים! להביא לידי הגשמה בעולם את אחד הפוטנציאלים!

וילדינו? מתי הם זקוקים לעדות שלנו, לתשומת הלב הפנויה שלנו? לנוכחות שלנו?
א. תמיד..
ב. כשהם בעומס רגשי וצריכים לפרוק כדי להעריך את המציאות מחדש. (על זה כבר דיברנו..)
ג. כשהם רוצים להגשים!  בחירות הן הגשמת מהות אחת תוך כדי ויתור על מהויות אחרות. הם לא דבר פשוט, מהרישי (מורה רוחני) אמר פעם ש'בחירה' היא גורם סבל גדול עבור אדם שלא בהארה. בבחירה אנחנו חותכים את החיים למה שכן נהיה, אבל גם לכל מה שלא. בעולם היחסי, הגשמי, כדי להגשים צריך להקריס את פונקציית הגל! אי אפשר להישאר עם כל ההסתברויות וגם להגשים.
וכאן מגיע אפקט ה'עדות' שלנו עבור ילדינו.
אנחנו נהיה עדים בזמן שהם תרים בין האפשרויות, מחפשים איזו הוויה פנימית להגשים, בונים את העצמי שלהם. נהיה שם. עדים שקטים. נוכחים. קשובים. להיות עד זוהי עבודה פנימית, אין לזה מתכון בחוץ, זה לחפש את מצב ההוויה הפנימי הזה.
ועכשיו אם עקבתם אחרי האנלוגיה אז השאלה המתבקשת היא:
איזה מין עדים נהיה? הרי אנחנו צופה שיש לו 'ציפייה' מסוימת, הרי העדות שלנו תשפיע על ההחלטה (לפחות ככה זה בפיזיקה). 
אז נכון, יש לנו השפעה על ילדינו בכל מקרה, וטוב שכך, עדיף שתהיה השפעה גלויה ולא סמויה. נהיה פשוט פנויים ונקיים ככל יכולתנו, ולא נפחד להיות 'אמצעי מדידה' זה או אחר. האנרגיה שלנו תאפשר להם מבפנים להקריס את כל האפשרויות הפוטנציאליות לכדי מימוש אפשרות אחת בעולם הזה. האפשרות שהכי נכונה עבורם באותו זמן. 
לטובת אלו מכם שנעצבו על הקריסות התכופות. אגלה שתיאוריה זו היא רק אפשרות אחת להבין את המציאות הקוונטית (אפשרות שאינשטיין דווקא לא ממש אהב), אפשרות מסעירה אחרת היא תיאורית העולמות המרובים, לפיה ישנם כל הזמן התפצלויות. בכל בחירה שלי, יש עולם בו בחרתי להתגשם כך, ועולם מקביל בו בחרתי אחרת...
כאן אני עוצרת עם האנלוגיה להורות שלנו :) יש גבול..
אז, הבה נהיה צופים, נוכחים, יש לנו אפקט!

0 תגובות
מה בין פורקן רגשי להתפזרות אנרגיה?
27/10/2018 14:51
אורית כהן
הורות, יעוץ הדדי, פורקן רגשי, התקפי זעם
ב'יעוץ הדדי' (*) מלמדים על החשיבות של פורקן רגשי, באמצעות בכי, צחוק, רעד וכו'. כדי לאפשר את הפורקן יש להשתדל שלא להרבות בחסמי פורקן כמו מוצץ לתינוק, ממתק או אוכל, או הסחת דעת כלשהי שעוצרת את תהליך הפורקן. ילד נפל וקיבל מכה, באופן טבעי ירצה לפרוק את הפגיעה, לרוב על ידי בכי. אנחנו ההורים, שהכאב של הילד מעורר את גוף הכאב שלנו, ושהורגלנו להשתיק את קולו אצלנו, יתכן שננקוט בכל האמצעים לעצור את קול הכאב (את הכאב אולי לא נוכל לעצור, רק את קולו..) ואחרי כמה מילות השתתפות בכאבו נפנה את תשומת ליבו למשהו אחר... (תראה הנה הגיע חבר לשחק איתך, רוצה ארטיק? רוצה להתנדנד בנדנדה החדשה?) ואז לרוב - נעצר הפורקן, הפגיעה נדחקת ומתלבשת על פגיעות קודמות מאותו תדר, הילד מנגב את הדמעות ונראה שכבר לא כואב לו.. עד לפגיעה הבאה.
אם לחילופין אנחנו במצב טוב (אולי מישהו הקשיב לנו כראוי, ולכן יכולת ההכלה שלנו גדלה :) נוכל להקשיב לילד תוך כדי שהוא פורק את הכאב הפיזי של הנפילה (הזו וקודמותיה), התסכול, חוסר האונים, הפחד. נוכל להביט בו באהדה, בתשומת לב פנויה, ולאמר לו שיספר עוד, שאנחנו כאן מקשיבים. והוא יבכה ויבכה. נאפשר לו לפרוק עד שהוא מסיים. (או עד גבול יכולת ההכלה שלנו.. מה שבא קודם).

ומה לגבי התקפי זעם? מה אם הילד זורק עצמו על הרצפה, משתולל, מפעיל אלימות על חפצים, אנשים או על עצמו? מה אז? זה לא פורקן! זו התפזרות.
התפזרות זו אנרגיה שמנסה לברוח מהכאב, כמובן ללא הצלחה, התפזרות זו מתישה גם את הילד, ואינה מועילה. כאן יש צורך באיסוף, יש לעזור לילד לאסוף את עצמו. איך? 
נעטוף פיזית את הילד המשתולל, נאחז בו באהבה אסרטיבית, מבלי להכאיב (זה ממש לא פשוט, החדשות הטובות הם שזה משתפר עם התרגול), נביט בו במבט אוהב, ונהיה סבלנים, לזכור לנשום... ואז בשלב מסוים, הוא יאגור מספיק כוח לאסוף את עצמו ולעצור את התפזרות האנרגיה, ההשתוללות תיעצר, הוא יפסיק להיאבק בנו. נמשיך להכיל, וסביר שבשלב הזה יגיע הבכי (או  צחוק, רעד, וגם פיהוקים גדולים וחוזרים הם פורקן).
והנה  עזרנו לו להפוך התפזרות לפורקן.

אז איך נדע מתי זה פורקן ומתי זו התפזרות?
סימנים מבחוץ:   
כאשר הילד בוכה בדמעות, מדבר בהתרגשות רבה בדיבור חוזר, רועד, מזיע, צוחק עמוקות (פורקן פחד) או מצחקק (פורקן מבוכה), זועם (אפשר לזעום מבלי להתפזר), זה לרוב עדויות לפורקן רגשי שאם ניתן לו להתרחש עד שמוצה (לפעמים זה רק עד שאנחנו מיצינו..) יש סיכוי שנהיה עדים לפלא של הערכה מחדש. (מושג מ'יעוץ הדדי' שמשמעותו שאחרי הפורקן יכול הילד להעריך מחדש את הסיטואציה ואת עצמו). פניו של הילד יזרחו, יתבהרו, יתגהצו, והוא יצא לחײם מחובר לכוחותיו מחדש. 
לעומת זאת, אם הילד מיילל, מנדנד, זורק עצמו על הרצפה, משתולל, ונמצא בסוג של פאניקה, כנראה שהוא התפזר, וזה הזמן לאסוף אותו בזרועותינו, לתחום אותו בתשומת ליבנו, ולעצור את האנרגיה המתפזרת כדי שיוכל לפרוק באמת.
סימנים מבפנים:
אם נקשיב רוב קשב פנימה נוכל לזהות בקלות את ההבדל על ידי התבוננות.
מה התנהגות הילד מעלה בתוכי? אם האנרגיה שלי מתחילה להתפזר, והמרכז השקט שלי מתפוגג, יש סיכוי שזו השתקפות מילדי. וזה הזמן לאסוף אותי ואותו.
אך אם אני חשה רגש כלשהו בריכוז אנרגטי גבוה כמו כאב, חוסר אונים, כעס, מבוכה, עצב, גם אם החוויה היא שזה בלתי נסבל ואני רוצה שזה ייעלם ועכשיו, אבל - אין התפזרות ! זה קרוב לוודאי פורקן, וכל מה שאני צריכה זה לנקות את עצמי, להציע את תשומת ליבי  הפנויה כמיטב יכולתי ולהמתין לקסם.

ילדים זה שמחה, וגם הרבה הקשבה.. ואם זה נשמע לכם קשה, אז זה אכן כך :) אבל אני מאמינה שילדים (וגם מבוגרים) שהקשיבו להם מספיק, שאפשרו להם לפרוק רגשות, שכאבם לא הוכחש! יהיו ערוכים טוב יותר לחיים על פני האדמה.
ובמונחים של האופונופונו הם יפעלו יותר מהשראה, ופחות מהקלטה.
אז לחיי ההשראה!



(*) יעוץ הדדי: בתמצית זו טכניקה של פורקן רגשי באמצעות תשומת לב מיטיבה של אדם אחר. כאשר אדם אחד (היועץ) מקשיב במלוא תשומת ליבו הפנויה לאדם שני (הנועץ), והנועץ מרגיש בטוח ונינוח, מתחילים לעלות אצלו המצוקות וה'חומרים' הישנים, ומכיון שיש מקום להכיל זאת, מתאפשר פורקן רגשי בבכי, צחוק, רעד, פיהוקים... אם פורקים מספיק, מתאפשרת 'הערכה מחדש' של הסיטואציה.
0 תגובות
אני האמא ואת הבת!
21/10/2018 19:33
אורית כהן
הורות, הורות מודעת, נוכחות הורית
ילדינו לא הופכים לבוגרים בגיל 18.
כמו שילדינו לא הופכים לגדולים רק בגלל שנולד להם אח קטן..
לתת לילדינו 'חופש לבחור' זו פעולה שמוטב שתיעשה בהדרגה מגיל צעיר מאוד כדי שיוכלו לתרגל בחירה ואחריות.
ישנה סצנה בסרט שראיתי לאחרונה שבה הנערה המתבגרת, בנסיון להיגמל מהרגל של עישון סמים, מגישה את הסמים לאִמָּהּ ומבקשת: "הנה, קחי ממני, וזירקי אותם את", אך אִמָּהּ מסרבת לקחת: "את אדם בוגר, קחי אחריות וזירקי אותם בעצמך, לא כל הזמן אני אהיה לידך, את גדולה וחופשיה". על פניו טקסט חינוכי, המכריח את הנערה להתמודד בבגרות עם ההתמכרויות שלה. אך באותו זמן, מבלי להרגיש, במסווה של הורות נאורה, הגישה הזו משאירה את הנערה לבד. לבד רגשית, לבד עם הרצון לברוח ממה שקשה. לבד כאשר אין לה עדיין כלים להתמודד עם מצבה. רק אחרי שבעקבות שימוש בסמים עם חבריה, הנערה נקלעת לסכנת חיים וניצלת, אִמָּהּ מבינה שאין בתה בשלה עדיין לחופש, והיא אומרת לה:
"עד כאן.
אני האמא ואת הבת!
אני אשים אותך במרכז גמילה.
אח"כ כשתחזרי, אשכור בית פרטי שבו אוכל לראות אותך בכל רגע, בכל מקום.
ואז אחבק אותך כל כך חזק עד ש..."
בשלב זה בסרט הנערה מחבקת את אִמָּהּ ובוכה על כתפיה. בכל זאת סרט.. 
ההחלטה מתי ואיך לתת לילדינו את החופש לטעות לא פשוטה, ומורכבת מהדינמיקה המשפחתית, מהאופי הייחודי של ילדינו ואולי גם ממיקומו במשפחה (הבכור כנראה יפלס את הדרך לאחיו..) אבל בתוך כל זה יהיה מיטיב לזכור:
אני האמא ואת הבת!
שלא יתבלבלו התפקידים.
אני כאמא, מהווה נוכחות הורית שלא מסתיימת ביום הולדת 18 ובטח לא קודם.
אני כאמא תפקידי להנכיח ערכים, גם אם יש עליהם חילוקי דעות. להתעניין באמת במה שעובר על ילדיי, גם אם מה שהם מספרים לי לא תואם את ערכיי. להשאיר ביני לביניהם (וביני לביני..) ערוצי תקשורת פתוחים, גם אם זה אומר להקשיב הרבה זמן לשתיקה. ולעתים, גם לבצע התערבות עמוקה יותר אם יש צורך. זו אכן מלאכת מחשבת, וככל שהילד גדל, האיזון העדין שבין 'להחזיק' ובין 'לשחרר' דורש מאיתנו יותר אקרובטיקה פנימית...
הנקודה המשמעותית בעיני היא שפחות חשוב הקצב של 'שחרור החבל', כי זה תלוי במדיניות ההורים ואופי הילד, ויותר חשוב שנייצר בנחישות מרחב רגשי בטוח שבו יוכלו ילדינו לתרגל בחירה. ההורה נשאר נוכח, זמין רגשית, פנוי בתשומת ליבו, בזמן שהילד מתרגל ביצוע בחירות, אמיתיות!
האם לא כך היינו רוצים שהורינו יהיו עבורנו?
ומתי בכל זאת הופך ילדינו למבוגר?
אינני יודעת.. בזמן כתיבת טקסט זה, עדיין אין לי פרספקטיבה מספיק רחבה :)

עכשיו ננסה לקרוא מהתחלה עם המשפט:
'אני האבא ואתה הבן' , מעניין האם זה יעלה בנו תחושות אחרות :)

0 תגובות
על תמיכה שמאפשרת לגדול
20/10/2018 18:08
אורית כהן
הורות, הורות מודעת

"!Come on Mr. Frodo, I can't carry it for you but I can carry you"

כך אומר סֶם (sem) לפרודו הנושא את הטבעת למקום ממנו חושלה כדי להציל את העולם מכוח הרֶשע העולה של סארון. הטבעת הינה עולו של פרודו, אף אחד מלבדו אינו יכול לשאתה מבלי להיות שבוי על ידה ולבגוד במשימה החשובה. פרודו היחיד שיכול, אבל הוא שבור ותשוש מפציעותיו הרבות ומהשפעתה של הטבעת על נפשו...
סצנה זו ב'שר הטבעות' מייצגת בעיני איזו אמת עמוקה באשר לאופן בו אנו יכולים לתמוך בילדינו. גם לילד שלנו יש מסע לעבור, טבעת לשאת, טבעת שרק הוא יכול לשאת ואין שום דרך לשאת אותה בשבילו. לעתים מגיעים זמנים בהם הטבעת מכבידה עליו מאוד, 'כוחות האופל' כמו העצב והיאוש מגיעים לבקר...
ואז, מה נותר לנו בהורות מודעת ומיטיבה לעשות, איך נוכל לעזור?
האימפולס הראשוני כהורה הוא לקחת מילדי את משא הטבעת, לקחת את הקושי, למנוע מילדי לחוש את הרגשות הקשים, להגן עליו מפני ההתמודדויות  בחייו, בעולם החברתי והרגשי, להגן עליו גם מפני עצמו.
אבל אי אפשר...
אי אפשר באמת לשאת טבעת של נשמה אחרת גם אם היא הכי קרובה אלינו בעולם. לכן אומר סֶם: "אינני יכול לשאת את הטבעת עבורך, אבל אני יכול לשאת - אותך".
אז איך נעזור?
נישא את ילדינו עם הטבעת, נקבל ונראה אותו עם מאבקיו, קשייו, פחדיו ודפוסיו. נישא אותו, זה לא אומר שנעשה במקומו, זה אומר שנחזיק בשבילו את האמונה שהוא יכול לצלוח את המסענעזור לו לשאת את האנרגיה של עצמו בזמן שהוא מתמודד עם השדים הפנימיים שלו. נעודד אותו לדבר על קשייו, להקשיב בתשומת לב מלאה, בזמן שאנו שמים בצד את הקולות שעולים בנו. כן, זה לא קל.. נשדר לו שאנחנו רואים אותו מבעד למצוקות שלו, אחרי שהצלחנו לראות את עצמינו מבעד למצוקות שלנו. נזכיר לו שאנחנו מאמינים בכוחות שלו, ולא מתבלבלים מהצעקות של רוחות הרפאים שלו. זוכרים את רוחות כוחות האופל שרודפים אחרי פרודו...?
זה כמובן מחייב אותנו לאתר את המקום בתוכינו שבו אנחנו מאמינים בכוחות שלנוהעבודה היא פנימה, כשמשהו מציק בחוץ, נעבוד עליו בתוכינו, או אז, לעתים, די יהיה בנוכחות שלנו כדי לעזור לילדינו. (האופונופונו, אמרו את זה קודם, לפני :)
סֶם נושא את פרודו רק עד שפרודו יכול לצעוד שוב. כך גם אנחנו, נחזיק את האנרגיה לילדינו רק עד שהוא מוצא את מקור כוחותיו מחדש. חלק מהגדילה שלו (ושלנו..) זה ללמוד להחזיק את האנרגיה שלו בעצמו.
יש ואדם מלמד את אשר עליו ללמוד בעצמו, כך הנני נושאת את האנרגיה הזו עכשיו בשבילכם, בשבילי :)

 

0 תגובות
מחזיקי האנרגיה
15/10/2018 15:43
אורית כהן
מחזיקי אנרגיה
הם נמצאים בכל מעגל, מפגש, משפחה, ישוב.
לפעמים הם מארגנים, מובילים, מנחים.
לפעמים הם מאחורי הקלעים, שקופים.
חשוב להם שתהיה אווירה נעימה, שתהיה תקשורת טובה בין האנשים, שכולם ירגישו טוב ויהנו מהמפגש.

חשוב להם, אז הם מחזיקים. 

לא כל אחד מוכן להחזיק אנרגיה. יש העסוקים בהישרדות אישית, יש הרגילים שמישהו אחר מחזיק את המרחב עבורם, יש כאלה שעדיין בונים את המרחב האנרגטי של עצמם.

לעתים מחזיקי האנרגיה הם מנהיגים בולטים, דיבורם רהוט, גופם משדר נוכחות ועוצמה, יכולת ההכלה שלהם רחבה ויש להם ראיה כוללת.

אבל לעתים, מחזיקי האנרגיה עושים את עבודתם מאחורי הקלעים. הם עדינים, כמעט בלתי נראים, יש להם את 'דפוס הנחמדות' הידוע, ואולי הם קצת בישנים. לעתים הם לא מרבים לדבר, או שדיבורם רגשי וקופצני.
אנשים מחבבים אותם אבל הם לא ייתפסו כמשימתיים.

אבל הם מחזיקים.

ואיך יודעים שהם החזיקו?
כאשר הם מפסיקים להחזיק..

כמו בשירה היפה של חווה אלברשטיין:
"רק כשהעץ מוטל על הקרקע, 
מתברר כמה גבוה הוא היה"

פתאום משהו מאוד עדין שהיה, כבר איננו. איזושהי רקמת חיבור נמוגה לה.
והחיים ממשיכים, כי יש להם את הקצב המסחרר שלהם, עד ש...
המחסור ב'מחזיק אנרגיה' כל כך מורגש, שמישהו אחר משתחל לתפקיד.
אם גם בפעם הזו הוא יהיה מהסוג השני, אני מזמינה אותי ואותנו להבחין בו :)
שלא יחזיק לבד..





0 תגובות